הכניסה לחלל הגלריה היא פלישה לאיזה טקס פרטי, המנותק מאנרגיות הרחוב שבחוץ. בכניסה 'שומרות ההיכל', שורת דמויות נשיות, בנות דמותה של האמנית. רציניות, מתריסות, מטילות מורא. צריך לעבור ביניהן כדי להגיע אל לב ליבו של הטקס. אישה קופצת, אישה מתאמצת, נשימתה מקוטעת, אישה מנסה לעוף, להתעלות מעל הכאוס, מעל הכובד, קצות האצבעות מנקרות ברצפה, רעש הניקור נשמע כדפיקות לב לא סדירות, מהר, מהר, לאט, לאט, מהר.... בוקר הופך לצהרים שהופכים לערב ולילה והדמות עודה שקועה בניסיון הסיזיפי והפתטי ומקצב הנקישות מנקר.... חלומות של גדולה בתוך הסתמיות של הסלון הביתי המבולגן. פעולה קטנה ומגוחכת וחסרת תכלית. בתערוכה 3 גופי עבודות, בכולן תאומות דמותה של האמנית. לעיתים בתנועה מתמדת, מעגלית, הורסות ויוצרות זו את זו, מחפשות שיווי משקל, לעיתים דוממות, יציבות, נטועות באדמה. עבודותיה של ליוור מעלות שאלות: על דימויי גוף נשי, על זהות נזילה, על מי מתבונן במי, על תנועה מעגלית (נשית?) מול תנועה אקטיבית, אנכית השואפת מעלה (גברית?), על אמנות כמשחק ועל הצורך שלא לקחת הכול עד הסוף ברצינות, ללוות בחיוך קטן.
